קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה, עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב! או: ספיישל האחד במאי

 משנה בבא מציעא ז, א

השוכר את הפועלים, ואמר להם להשכים ולהעריב: מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו רשאי לכופן, מקום שנהגו לזון – יזון, לספק במתיקה – יספק, הכל כמנהג המדינה!

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: 'צא שכור לנו פועלים'. הלך ופסק להם מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו: 'בני! אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב! אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד'.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר, הכל כמנהג המדינה!

רק לנו עמלי כפיים, רק לנו עמלי היקום, האדמה וברכתיה, ולכל הולכי בטל לא כלום

הרי לנו משנת האחד במאי. יום המחאה והזעם שנועד לקבע את זכותם של הפועלים ליום עבודה בן שעות קצובות מופיע כבר במשנת ישראל, אלף שבע מאות שנים קודם לכן, כמובן מאליו.

קריאה פשוטה במשנתנו מגלה מחלוקת מרתקת בין ר' יוחנן בן מתיא לחכמי המשנה (הגמרא הבינה אחרת, ראו להלן). תנא קמא קובע שבכל סוגיה שהיא תנאי השכר נקבעים על פי מנהג המדינה, ולא על פי הסיכום בין המעסיק לפועלים. לכאורה, מה להם לפועלים להסכים לתנאי העסקה שונים וחריגים מהנורמה המקובלת? התשובה פשוטה – הם מחפשים עבודה. המעסיק הנצלן מבקש לקפח את זכויותיהם באמצעות איום באי-העסקה, ותקנת המשנה היא שאין לאפשר לו לעשות זאת. משנה סוציאליסטית פר-אקסלנס. מה אם כן, היא בשורתו של ר' יוחנן בן מתיא?

ר' יוחנן לא הנחה את בנו לדבר עם הפועלים על תנאי האש"ל בעבודה, מתוך הנחה שבהעדר סיכום אחר, הוא חייב בתקנה המקובלת. משהוציא בנו התחייבות לפסוק להם מזונות, הוא בעצם שיעבד עצמו אליהם. הוא גילה דעתו שהוא חייב יותר מהרגיל. למעשה, מתברר שיש חוסר-שוויוניות בולט ביחס לנוהג ההעסקה המקובל. בעוד הפועלים לעולם יקבלו את המגיע להם, הרי שהאדון עלול להתחייב יותר מהמקובל. מנהג המדינה, אליבא דר' יוחנן בן מתיא, חל רק על הפועלים. האדון עלול להתחייב יותר.

רבן שמעון בן גמליאל, מנגד, חוזר ומגלה כתנא קמא, שהכלל, החוזה האחיד של העסקת פועלים, חל לגבי כולם, ללא יוצא מן הכלל, ולא ניתן לחרוג ממנו לאף צד.

מיהו המגן והמשמר של מעמד הפועלים, רשב"ג ותנא קמא, שקובעים שזכויות הפועלים קבועות בחוק, ואינן ניתנות להמרה בכל מקרה, או ר' יוחנן בר מתיא, שמעצים עד מאוד את זכותם של הפועלים ליהנות מתנאי מועדפים, ומצמצם את יכולתו של האדון לזכות להגנה בחסות מנהג המדינה?!

הגמרא מעמיקה בסוגיה (בבא מציעא פג, א):

פשיטא! לא צריכא, דטפא להו אאגרייהו. מהו דתימא, אמר להו: הא דטפאי לכו אאגרייכו - אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי, קא משמע לן דאמרו ליה: האי דטפת לן - אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא.

הפשיטא מתייחס לדברי תנא קמא, לפיהם מנהג המדינה מחייב את כל הצדדים. אולם כאן אנו למדים שהגמרא "מתקנת" את דעת קמא, ומיישרת אותה לכיוון זו של ר' יוחנן בר מתיא. מהגמרא עולה שאם אדם הוסיף על שכרם של הפועלים, כלומר שיפר את תנאי העסקתם אל מול מנהג המדינה, אין הדבר מחייב את הפועלים במאומה, כל זמן שלא התנה מפורשות על כך. תשובת הגמרא בשם הפועלים, לפיה השכר הגבוה נועד בשביל שהעבודה תצא טובה, מדהימה ביותר. וכי אין הפועלים חייבים לספק עבודה טובה בלאו הכי? האם אין ראוי שהפועל יעשה ככל יכולתו למען העבודה בה הוא מועסק?

זאת ועוד, בהמשך הסוגיה (דף פו, א-ב) שואלת הגמרא על המעשה של ר' יוחנן בר מתיא: "מעשה לסתור?", כלומר כאשר מביאים מעשה הוא מובא על פי רוב בכדי לחזק את העמדה שהובאה לפניו, ואילו כאן עולה ממעשה ר' יוחנן בר מתיא שלפועלים זכויות יתר! תשובת הגמרא היא "חסורי מחסרא והכי קתני: ואם פסק להן מזונות – ריבה להן", כלומר אם פסק האדון מזונות לפועלים הרי שריבה להן, וזה מוסכם על כולם, בעוד אם לא פסק – יש נוהל מחייב, כתנא קמא. כך גם רשב"ג איננו חולק, אלא רק בא להדגיש שאין צריך לפסוק.

עם זאת התחושה הבסיסית כאן היא שישנה מחלוקת (לשון המשנה היא "רשב"ג אומר", במשמע שאומר את דבריוב כדי לסתור את ר' יוחנן בר מתיא), ואף ההבנה הראשונית של הגמרא, אותה היא ביקשה לערער, היא שהמעשה בא לסתור את דעת תנא קמא.

דומה שהגמרא תמהה כיצד זה ניתן לחייב את האדון לסטנדרטים מפלים לעומת אלה של הפועלים! ראוי על גמרא זו, המתקנת את החברה ומקלה על האדונים, לעומת המצב הישן בו זכויות הפועלים היו מוגזמות ועושקות את האדונים, להליץ את דברי ההמנון:

עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה

מִגַּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה

לֹא כְלוּם מִתְמוֹל,

מָחָר - הַכֹּל.

האינטרנציונאל בשפת המקור

בורגנים ופרולטרים

כה אמרו מרקס ואנגלס:

החברה הבורגנית המודרנית, אשר קמה ונהייתה מתוך שקיעתה של החברה הפאודלית, לא ביטלה את הניגודים המעמדיים. היא אך העלתה מעמדות חדשים, תנאי דיכוי חדשים, צורות מאבק חדשות, במקום הישנים.

אולם תקופתנו, תקופתה של הבורגנות, מצטיינת בכך שעשתה את ניגודי המעמדות פשוטים יותר. החברה כולה מתפלגת והולכת לשני מחנות-אויבים  גדולים, לשני מעמדות גדולים, הניצבים במשרים זב כנגד זה: בורגנות ופרולטריון.

ימחלו נא לי שני מהפכנים אלה, אך הפעם אפרשם שלא על דעתם. דומה שבין ר' יוחנן בן מתיא לתנא קמא קיימת מחלוקת עמוקה ויסודית. המחלוקת היא כוחה של תרבות העבודה, של מנהגי ההעסקה, של סיכומים.

תנא קמא קובע, מקדש ומעגן את מנהג המדינה במסמרות – הכל כמנהג המדינה, הכל כלול, כולל הכל. ממילא, שעות העבודה – כמנהג המדינה, מזון – כמנהג המדינה.

המיוחד בשני יסודות אלה הוא שהם בסיסיים. לו לא היה סיכום ברור בין הצדדים על שעות העבודה היינו עלולים להגרר לניצול של העובדים, או לחילופין לעושק של האדון. לו לא היה סיכום על התזונה, עלולים היו למצוא את עצמם הפועלים רעבים ללחם, או באים בתביעות מופרכות.

היופי הוא בהמשך, "לספק במתיקה – יספק!". האם דברי מתיקה הם צורך בסיסי בעבודה. בעל הבית חייב לדאוג לאספקה קבועה של סוכריות על מקל? אכן, כך כתב הרמב"ם (הלכות שכירות ט, א):

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב - אינו יכול לכופן, מקום שנהגו לזון – יזון, לספק בגרוגרות או בתמרים וכיוצא בהן לפועלים – יספק. הכל כמנהג המדינה.

גרוגרות ותמרים, יש קינוח (אמנם המאירי פירש באופן אחר, כאילו הכוונה היא לצמצם במזונם. ראו בבלוג שלו)! מכל מקום, תנא קמא סובר שמנהג המדינה נוגע גם למתנות קטנות, להתחייבויות שהן דובדבן וקצפת, ולא רק לחם וחמאה. לפי תנא קמא תלוש השכר של העובד צריך להיות נהיר וצפוי, ללא הפתעות, לחיוב ולשלילה. מנהג העולם קודש הוא.

במצב כזה העובד יקבל תמיד הפרשה לקופת גמל, דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות, פנסיה כראוי לו על פי חוק, התראה לפני פיטורין, פיצויי פיטורין, דמי הבראה, הכל בזמן. במקביל, העובד ידפוק כרטיס, לא ייצא להפסקות על חשבון האדון, ויתאמץ במלאכתו.

ר' יוחנן בן מתיא חי, כנראה, בעולם של תרבות העסקה אחרת. הוא מבקש מבנו לשכור את הפועלים ולא להעלות את סוגיית האוכל. למה? האם הוא עושה זאת כי הוא חושב שיש סטנדרד ברור ומחייב? או שמא הוא חי בעולם (אינני מרמז לכך שר' יוחנן בן מתיא עושק פועלים, אלא רק שזו התרבות בסביבתו!) שבו "הכל כלול" היא סיסמה שיווקית ותו לא.

כשבנו מבטיח לפועלים שלו מזון נלחץ ר' יוחנן עד מאוד. געוואלד! הבטחתי להם מזון. הרי יהודים הם בני מלכים, בני האבות, כל אחד ידרוש עכשיו סעודה כשלמה בשעתו. תסלח לי הגמרא בהמשך שדנה ומבררת את טיב סעודת שלמה, דומני שר' יוחנן בן מתיא פשוט התכוון לתת להם פיתה וחמוצים, כמנהג מקומו המעוות, והדיבור על סעודת שלמה הוא הגזמה, שגרת לשון. משכך הוא מריץ את בנו בהבטחה חדשה – פת וקטנית. פיתה עם חומוס. מה קרה לדברי המתיקה? מה קרה למנהג המקום?

מנהג המקום הוא, כנראה, לדפוק את הפועלים עם המינימום האפשרי. ר' יוחנן בן מתיא, בניגוד, כנראה, לבני מקומו, רוצה לספק לפועלים אוכל הגון, אך על מתיקה הוא כבר לא שמע. ממה הוא מפחד? הוא כנראה יודע שמנהג המקום זה גם לתבוע את האדון על הסעודה שהבטיח ולא סיפק. מנהג המקום לרוץ לבית משפט מתוך חוסר תרבות בסיסי, מתוך חוסר אחריות למרקם החברתי שבין מעסיקים לפועלים.

זועק רשב"ג: לא היה צריך לומר להם. הכל כמנהג המדינה. חשוב, קובע רשב"ג לשמר בתוקף את המנהג המקובל, לעגן בחוק הסדרי תשלום נאותים, לשני הצדדים. רשב"ג מחזיר אותנו לשפיות התרבותית שביקש תנא קמא להחיל. גם אם יש מנוולים בעולם שמנצלים את מארג יחסי העבודה הרגיש לטובת עצמם, לא צריך לתת להם להכתיב את סדר היום החברתי-ציבורי.

בשורתה של המשנה היא לא בעודף זכויות לפועלים, היא בזכויות לפועלים, זכויות יסוד שאין לפגוע בהן. שכר מינימום, שעות עבודה, וגם תפריט מחייב למטבח ציבורי. מנהג המדינה מקבל גושפנקה חוקית.

Marxists Internet Archive 

בין מנהג להלכה

אולי אחד הדברים היפים ביותר במשנתנו הוא המעבר ממנהג להלכה. מנהג המדינה מקבל מעמד מחייב מבחינה דתית. ב-1866 הכריזה אגודת העובדים הבינלאומית בכנס שלה בז'נבה הכרזה ברוח זו:

ההגבלה החוקית של יום העבודה היא תנאי פרילימינארי שבלעדיו כל המאמצים לשפר ולשחרר את מעמד העובדים יתגלו כעקרים!

אולם, התנאים לא הותירו דבר ליד המקרה. בל נסמוך על בית הדין לעבודה, או על התארגנויות מקומיות, מנהגי המקום למיניהם. נקבע שמנהגי המקום הם בגדר חובה דתית עמוקה. נדגיש גם שהמלצתה של המשנה היא שמנהגי המקום יהיו נאותים ומסבירי פנים לעובד. הרי יכולה היתה המשנה להביא מנהגים אחרים כדוגמה. האם היינו מזדעזעים למצוא במשנה נוסח כזה:

"מקום שנהגו להשכים ולהעריב - אינם רשאים לקצר, מקום שנהגו לזון במועט – יזון במועט, שלא לספק במתיקה – לא יספק".

אולם, המשנה רמזה לנו מהו מנהג המדינה הנכון. מעשה לסתור שהובא בשם ר' יוחנן בר מתיא (שוב, אינני חושד בו, המעשה הובא לשמש דוגמה גרידא) הובא בעיקר בשביל סופו. לא היה צריך לומר כי אנו כבר יודעים שהוא חייב בדין, מכח מנהג המדינה החיובי לזון ולפרנס את העובדים.

החשוב כאן הוא שהדברים אינם נכללים בגדר צדקה, שהיא מצווה דתית ידועה. כאן מצווה אותנו התורה, בתיווכם ובהוראתם הישירה של התנאים, לא לחמול ולחוס, אלא להיות הוגנים, תרבותיים, ובעיקר – לא גרועים מהסובב אותנו מבחינת מוסר העבודה ומוסר התשלומים.

אוונטי פופולו, או: Bandiera Rossa

ובנימה אוטוביוגרפית, שתנוסח באופן חיובי בלבד:

מזל שאת מרבית המוסדות ששייכים למגזר החילוני לא צריך לחנך שלא לפגוע ב"קטנות" בזכויות העובדים. מזל ששם לא מקובל להעסיק עובדים במלגה, לשלם להם בחסה מהמקרר של המוסד, לשכוח להפריש להם פנסיה וביטוח לאומי כחוק, ולנצל אותם בכל דרך שהיא.

ב"ה, יש לנו מגזר חילוני שעל פי רוב מוסר התשלומים בו נאה, ושנוהג לקיים את דיני ומנהגי העבודה כמקובל.

כנראה שהמגזר החילוני אדוק היטב בחלק מהמשנה! הנה לנו דבר ללמוד ממנו, לא כן?!

זהו סיפור עצוב על ילד
אחר כך נער
היום כבר איש
הוא לא שמע קולם של אלה
שהזהירו הוא נשאר אדיש
הוא לא שמע מה שאמרו לו
לכן היום הוא בעסק ביש

אמרו לו שהחיים זה לא משחק
וקונצים פה אין
אמרו לו שהוא מוכרח להיות חזק
כי אוי לו למסכן
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתבגר
אז הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער

עוד שהיה כולו רק ילד
בבית הספר העממי
עוד כשתלה בשמי התכלת
מבט עצוב קצת וחולמני
כבר אז עינו הייתה פוזלת
אל חבצלת האדמונית

אמרו לו שיתרכז בלימודים
כי זה החשוב
אמרו לו שמבנות וריקודים
יהיה סוף עצוב
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתגבר
אז הוא לא למד שום לקח
אין לו שכל גם להצטער

גם כשהלך לכדורגל
הוא לא חיפש לו רק ניצחון
ובהתלהבות של עגל
ויתר על שקט וביטחון
ועד היום הוא עם הדגל
ועם הצבע הלא נכון

אמרו לו שהחולצה האדומה
זאת לא מציאה
אמרו לו שהוא נכנס פה לצרה
ואין יציאה
אמרו לו שיהיה כבר מעשי
רמזו לו שיתגבר
אז הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער 

(עלי מוהר, על פי פלויצ'יני)