יום שלישי, 26 באפריל 2011

עכשיו נזכרתם לשיר? עניינה של שירת הים בקריעת ים סוף


שביעי של פסח – חג מוזר
שביעי של פסח הוא חג בעל מאפיינים חריגים מבין כל חגי התורה. הגם שהוא מוזכר כמקרא קודש (שמות יב, טז; ויקרא כג, ח; במדבר כח, כה) חז"ל הפחיתו מערכו של חג זה, ושללו ממנו מאפיינים של רגל עצמאי. זאת בניגוד לשמיני עצרת, וכמובן לראשון של פסח, לסוכות ולשבועות. הדבר בא לידי ביטוי הן באי-חובת אמירת הלל,[1] והן באי-אמירת ברכת שהחיינו על יום טוב זה.[2]
העובדה שיו"ט שני של פסח איננו רגל בפני עצמו, כלומר אין בו יחוד ועצמאות, אף אל מול חול המועד סוכות, אומרת דרשני, ויש לתור אחר שורשה.
דומה שבכדי "לפצות" על מעמדו החלש של יו"ט שני של פסח מצאו חז"ל מקום לזהות יום זה עם תאריך קריעת הים, כמובא בסוטה יב, ב:
"דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: 'וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים'? צופין ואינם יודעין מה צופין, מהגים ואינן יודעים מה מהגים, ראו שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, עמדו וגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כיון דשדיוה למשה, אמרו: תו לא חזינן כי ההוא סימנא, בטלו לגזירתייהו, והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה. והיינו דאמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: 'המה מי מריבה אשר רבו'? המה שראו איצטגניני פרעה וטעו. והיינו דקאמר משה: 'שש מאות אלף רגלי וגו' ', אמר להן משה לישראל: בשבילי נצלתם כולכם. ר' חנינא בר פפא אמר: אותו היום עשרים ואחד בניסן היה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה, ילקה ביום זה?".
ומבאר שם רש"י את התשתית של הדרשה הזו, בשם מדרש סדר עולם:
"בכ"א בניסן נאמרה (שירת הים) כדתניא בסדר עולם מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפני פי החירות הרי ג', ברביעי 'ויוגד למלך מצרים כי ברח העם', חמישי וששי רדפו מצרים, אור שביעי ירדו לים, שנאמר 'ויאר את הלילה'. לשחרית אמרו שירה, ויום שביעי היה, ויו"ט אחרון של פסח היה".
אם כן, אמנם אין ביום זה הלל ושהחיינו, אך יש בו את קריעת ים סוף.
נקודה זו מזמנת לנו מספר שאלות נוספות על טיבו של חג הפסח ועל טיבה של גאולת ישראל.
אם אכן היה קיים פער כה גדול של שבעה ימים בין תחילתה של הגאולה ממצרים (ליתר דיוק סוף ההתחלה של הגאולה) לסופה על הים – הרי שלפנינו זמן ארוך ולא מוגדר. מדוע הקב"ה איננו מבצע את הגאולה באופן מיידי, נטול שהיות? זאת ועוד, גם השחרור ממצרים ארך זמן רב, והקב"ה לא הסתפק במכת מוות אחת שהיתה מכלה את כל מצרים, כי אם היכה אותם שוב ושוב במכות הדרגתיות ולא מוחלטות, כל כך למה?
שנית, אם אכן היום השביעי של הפסח הוא יום קריעת ים סוף, למה לא קידשו אותו בזכות עצמו?

קריעת ים סוף

עכשיו נזכרתם לומר שירה?
שאלה נוספת שצריכה להשאל על קריעת ים סוף נוגעת לסופה של הקריעה – שירת הים. הכתוב מתאר בצורה נשגבת ומרוממת את היציאה של ישראל מן הים (שמות יד, ל – טו, א):
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.
אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".
מדוע התעוררו ישראל לומר רק כעת שירה, ולא אמרו שירה ברגע יציאתם ממצרים, שנתפס על ידי חז"ל כבעל חשיבות גדולה יותר (הלא הוא החג, עליו אומרים את ההלל, כנזכר לעיל)? ובהמשך לשאלה זו, מה פשר התמקדותה של התורה בזמן שבו יצאו מהים, "אז ישיר משה", כאילו נוצרה מציאות מיוחדת שאיפשרה את השירה דווקא ברגע זה ולא בזמן אחר קודם לו?



ספרציה ואינדיווידואליזם, אבל הפוך
דומה שבכדי להבין את ההתפתחות הקוגניטיבית והמנטאלית של עם ישראל בתקופה זו יש לתור אחר מנגנון ההתפתחות האנושי ככלל.[3]
פרויד חילק בין שני השלבים הראשונים (מתוך חמישה) של ההתפתחות האנושית. לדעתו, השלב הראשון (לרוב עד בערך גיל שנה) הוא שלב בו התינוק איננו חווה תודעת נבדלוּת מאמו, והוא חש מחובר אליה לחלוטין. שלב זה חשוב לטובת ההתפתחות הרגשית של הילד, כמו גם התפקודית שלו, אולם חשוב מאוד להגיע לשלב השני בהתפתחות, שבו נוצרת תודעת האני, הנבדל מהאם. המעבר בין שלבים אלה קריטי לטובת היווצרות אדם מתפקד, בעל יכולת לתקשר ולפתח מערכת יחסים בריאה עם סביבתו. בעוד אצל פרויד הדגש היה על פרידת דחפים ויצרים, הרי שתיאוריות מתקדמות יותר, ובראשן זו של מרגרט מאהלר, שמו דגש מיוחד על התפתחות התודעה העצמית המזוקקת של הילד כיסוד התפתחותו. שני השלבים להם נדרש הילד הם ספרציה (היפרדות) ואינדיבידואיציה (ייחוד).
מרגרט מאהלר, הפסיכואנליטיקאית שהתמחתה באבחון התפתחות הילד

במקביל, אני מבקש לטעון שביציאת ישראל ממצרים היה תהליך הפוך. העם כולו היה בתודעת נבדלוּת מוחלטת אל מול הקב"ה, והוא נדרש להגיע לתודעת שיתוף גורל, ייעוד מתוך דבקות בבורא.
לא סוד הוא שהקב"ה ביקש להוביל את העם בדרך ארוכה של הכרת ה' וידיעתו, לקראת היותם ראויים לקבל תורה ולהכנס לארץ. כך צריכים להקרא הפסוקים מפרשת וארא, רגעים לפני יציאת מצרים (שמות ו, ב-ט):
"וַיְדַבֵּר א-להים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם [...] לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-להים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."
שוב ושוב הקב"ה מצהיר שמטרת היציאה ממצרים היא ההכרה ב"אני ה' ", ובמקביל הפרשיה חותמת בתיאור חוסר ההפנמה של רעיון בסיסי זה, לנוכח קוצר רוחם של בני ישראל, וחוסר המסוגלות הזמני שלהם להגיע לתובנות מעמיקות אלה.

עם ישראל לא הכיר את הקב"ה ביציאת מצרים
ואכן, המתבונן בתהליך הוצאת ישראל ממצרים, עד קריעת ים סוף ולא עד בכלל, מגלה שהקב"ה כלל איננו מגלה פנים לעם ישראל. עשר המכות, אחת לאחת, לא הופנו כלפי ישראל, כי אם כלפי מצרים. עם ישראל אמנם שמע הוראות אלהיות מפי משה, אך מי תקע לו כף שאכם דבר האל הוא? האם לא סביר להניח שהעם ראה בכל אלה את כוחו של משה גרידא? האם הבין העם את הבשורה הרוחנית, החברתית והחינוכית שמשה רבינו ביקש לבשר? האם המסרים הנשגבים של חירות וקדושה נאמרו כלל לעם ישראל?
העם נגרר לתהליך הגאולה, במידה רבה בעל כורחו, ומי ש"זכו" בשיעורי בית נוקבים מאת ה' היו דווקא המצרים. ישראל נותרו אדישים למאמצים אלה, כך לפחות על פי התורה שלא מגלה לנו שום יחס חם כלפי כליונם של המצרים. המכות נתפסו בעיניהם כסוגיה פנים-מצרית, או לכל היותר כבעיה של מצרים עם אלהיהם.
זו הסיבה שבגינה איננו מוצאים שירה של עם ישראל לאחר היציאה ממצרים. אין שירה כי אין להם שום קשר מהותי עם הקב"ה. כך אנחנו מוצאים את העם מתלונן, לנוכח התקרבותם המדאיגה של המצרים (שמות יד, י-יב):
"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר".
אמנם, תחילת הציטוט מדברת על צעקה אל ה', אולם צעקה זו איננה מגיעה ממקום של אמונה, אלא היא טכנית. את תלונותיהם הם מפנים דווקא למשה. הם אומרים מפורשות שכל מטרת היציאה ממצרים איננה מובנת להם!
אמנם, מציאות זו משתנה לבלי הכר עם קריעת ים סוף. בקריעה חווים ישראל לראשונה נוכחות אלהית בקרבם, מסביבם. קודם לכן התבקשו ישראל למרוח את הדם על המזוזות ועל המשקוף, וכמובן לקחת את השה בעשור לחודש. הם עשו פעולות אלה, אך לא מצאנו בשום מקום שהם נבחנו על הזדהותם העמוקה עם הרעיון שעומד בבסיסם. הפעולות נעשו בצורה מלאכותית, וחוויית נוכחות ה' לא היתה מוחשית די הצורך. בקריעת הים הלכו ישראל בתוך הנס ממש, האור המקיף האלהי שרה עליהם בגילוי. זאת ועוד, אף טיבוע המצרים הוכר כאן לראשונה כפעולה שמטרתה ישועת ישראל, ולא פרעון מהמצרים על עניינים שונים ומשונים. הקשר בין המשועבד למושיעו נוצר לראשונה בעת חציית הים.
דבר זה בא לידי ביטוי בפסוקים שחותמים את קריעת ים סוף, שצוטטו לעיל, ושעליהם נעמוד כעת (שמות יד, ל – טו, א):
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.
אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".
ישראל ראו במעמד זה את ידו הגדולה של ה' במצרים, תוך הבנה שמדובר בפעולה שנועדה להושיע אותם! משכך נולדו בנפשותיהם שתי תנועות נפשיות, שרק על אחת מהן נעמוד כעת: יראה ואמונה. היראה דורשת ליבון ועיון מצד עצמה, אולם מה טיבה של האמונה בה' ובמשה עבדו שמתוארת כאן?

בין פרופוזיציונליות לפידאיזם בקריעת ים סוף
רבנו חננאל על אתר (דבריו הובאו בפירוש רבנו בחיי ב"ר אשר) מבאר שעם ישראל נמדד לאורן של ארבע אמונות בהן הוא חייב להאמין: אמונה בבורא עולם, אמונה בנביאיו, אמונה בעולם הבא ואמונה בביאת הגואל.
דבריו של רבנו חננאל הם בנין אב לאמונה הקרויה פרופוזיציונלית. משמעותה של אמונה זו הוא שהיא אמונה במשהו, כלומר בהיגד כלשהו שניתן לניסוח. לדוגמה: אמונה בקיומו של הבורא. אמונה באמיתותו של סיפור יציאת מצרים. ייתכנו סוגים שונים של אמונה פרופוזיציונלית, ובכללה ניתן למצוא גם אמונה בהשגיתו של הקב"ה על מאמינו, וכיוצא בזה. נהיר שרבנו חננאל הבין את המלים "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" בצורה של אמונה פרופוזיציונלית, והוא לא היחיד. בדרך זו הלכו רוב ככל פרשני ישראל לאורך הדורות, ולא כאן המקום להאריך בזה.
אני מבקש להציע להלן כיוון מחשבה אחר, לפיו האמונה המדוברת איננה אמונה פרופוזיציונלית, כי אם בעלת מאפיינים לוגיים פחות ואינהרנטיים יותר בנפש המאמין (יש המכנים עמדה זו בשם פידאיזם, אולם ברצוני להמנע מההקשרים הנוצריים של השקפה זו, ולכן נמנעתי מלהשתמש בהגדרה זו. אשתדל להרחיב על כך ברשימה עתידית, אי"ה).
מבחינה קוגניטיבית קריעת ים סוף לא הוסיפה הרבה, אם בכלל, על ניסי מצרים ומכותיה. מי שביקש לראות את היד הגדולה יכול היה לראותה אותה במכות הכנים והשחין, בערוב ובחושך, בארבה ובמכת הבכורות. זאת ועוד, חשבון פשוט יגלה שדווקא בטיבוע בים לקו המצרים הרבה פחות משלקו בכל אחת משאר המכות שספגו במצרים. הלא במכות מצרים כל העם נפגע, ואילו כאן רק שש מאות רכב בחור, כח בן אלף ומאתיים לאלפיים חייל ותו לא. שוו בנפשכם את שיעור קרבנותיה של מכת בכורות לעומת מפלה זו ותבינו עד כמה קריעת ים סוף לא חידשה במאומה על אודות כוחו האלהי של הבורא. ממילא, מדוע דווקא כאן מתעוררת האמונה בהיגד מסויים, בתובנה, אמונה פרופוזיציונלית?
אלא דומה שהאמונה המדוברת היא אמונה בגרעין האלהי של הקשר עם ישראל. עם ישראל האמינו בשעה זו שסיפור יציאת מצרים כולו נועד לגאול אותם, ולא להכות במצרים. הם הבינו ברגע זה שתכלית יציאת מצרים היא רצונו של האל לעמוד עם עם ישראל בקשר, לגאול אותם ולייעד להם ייעודים נשגבים ומרוממים. הם חשו לפתע בנפשם פנימה כיצד הקב"ה מצוי עימם בקשר, דואג להם ומגונן עליהם. עד לנקודה זו לא היתה תחושה כה עמוקה בישראל של אחדות גורל עם ההתגלות האלהית בעולם ("עמו אנכי בצרה", "וארד להצילו מיד מצרים").
התמורה, אם כן, במעמד קריעת ים סוף היא בקשר הנפשי שנוצר בתודעת ישראל עם הקב"ה, ולא במעשים שהתרחשו בפועל, שהיו קטנים בהרבה, ואולי אף שוליים למעמד היציאה ממצרים.
משכך מובנת היטב המילה "אז" ישיר משה ובני ישראל. בני ישראל לא יכלו ליטול חלק בשירה עד לרגע זה, כי שירה אותנטית חייבת לפרוץ ממעיין של אמונה. שירה שאינה נובעת מאמונה איננה דיאלוג כן עם הקב"ה, כי אם סיפור דברים בעלמא. המיוחד בשירת הים הוא שהיא מענה. עצם היותה מענה מוכיח שהיא נולדה כתוצאה מתחושת פנייה של האל אל ישראל, תחושה שנקלטה עמוקות, עד כדי כך שאפילו עוללים ועוברים פשטו ידיהם ואמרו באותו מעמד "זה אלי ואנוהו".

סוגרים ענין
דומה שהצגה זו של הדברים מסייעת לנו לפתור את כל הבעיות בהן פתחנו. גאולת ישראל, דאז ודהיום, מתבצעת באופן הדרגתי, איטי ומתפתח לא בגלל מגבלות אלהיות. מאחר שהגאולה היא בעיקרה תהליך חינוכי, אין לה שום משמעות אם היא לא מחוללת תהליך של שינוי תודעתי בעם ישראל פנימה. שינוי כזה חייב להיות תוצר של זמן, הנדרש הן להפנמה מעמיקה של התובנות הנדרשות, והן לאריגת תובנות אלה במארג הנפשי של האומה כולה. גם יציאת מצרים עצמה היתה תהליך הדרגתי מורכב ומסובך, הגם שישראל לא נטלו חלק במכות מצרים. אולם, תהליך זה הגיע לשיאו במפעל האלהי של החדרת תודעת האמונה בישראל, בעקבות קריעת הים.
מסיבות אלה דומה ששביעי של פסח איננו יום טוב מלא. מאחר שלא התחדשה ביום טוב זה פעילות משמעותית בעולם, שלא היתה מוכרת באופיה קודם לכן, הרי שההתגלות האלהית של יום זה איננה שונה משאר ימי חול המועד, והיא המשך ישיר של גאולת יציאת מצרים. היתרון הגדול של השביעי של פסח הוא ביכולתו לסייע בעדנו להטמיע בקרבנו תובנות אלה, ולהוביל אותן ליצירת מעיין אמונה עמוק, בלתי מוסבר, שאיננו תלוי בהוכחות ובהיגדים מנוסחים היטב.
האמונה המדוברת היא אמונה של וודאות נפשית, של תודעת נוכחות אלהית שאין לערער עליה. וודאות זו היא ללא ספק תוצר של המאורעות הנשגבים שראו ישראל על הים, ובראשם עצם ההרגשה שהקב"ה אכן חפץ בהם ומבקש את גאולתם.
עם ישראל לא יכול להתקדם לקראת תהליך מתן תורה בחוסר הבנה מוחלט של תפקידו ההיסטורי, בחוסר הבנה מוחלט של הקשר בינו לבין הקב"ה. קשר זה איננו נולד בקריעת ים סוף, הוא פשוט נחשף בקריעה זו. הקשר היה קיים מלכתחילה. האמונה נבראה בישראל, והופעלה בעוצמה רבה במעמד קריעת הים.

האמונה אינה לא שכל ולא רגש,
אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, 
שצריך להדריך אותה בתכונתה.

וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה,
איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה,
אלא היא מוצאה בעצמה את הכל.

בעת החלש אורה,
אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך.

וגם אז צריכה היא לדעת את ערכה, 
שלא משרתיה השכל והרגש הם הנם עצמותה.

וכשתהיה קבועה באיתן מושבה, 
אז יצליחו השכל והרגש בפינוי הדרך
ובהמצאת האמצעים השכליים והמוסריים המסקלים את המכשולים מעל דרכה.

(הראי"ה קוק, מאורות האמונה, מאמרי הראי"ה, עמ' 70)



[1] תלמוד בבלי תענית כח, ב (וכן ערכין י, א):
"דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (ראשון) של עצרת".
הנימוק לאי אמירת ההלל בשאר ימי הפסח מובא בערכין י, ב, והוא שבניגוד לסוכות, הקרבנות של ימי פסח אינם שונים. ראו תוספות ד"ה 'ויום טוב הראשון של פסח', וביחס לברכה על אמירת ההלל בימי הפסח (למעט יו"ט ראשון) וכן בראש חודש ראו דברי התוספות בערכין שם, ד"ה 'י"ח ימים': "ואם כן ודאי מה שאנו אומרים אותו אינו אלא מנהג בעלמא, ואינו חובה כמו בי"ח ימים. ומכל מקום אומר רבנו תם דצריך לברך עליו". זהו יסוד מנהג אשכנז לברך אף על מנהג, וכן מנהגנו שנשים מברכות אף על מצוות עשה שהזמן גרמן מאותו נימוק.
אמנם, הט"ז (על שלחן ערוך אורח חיים סימן תצ סעיף ד) הביא נימוק שונה במקצת מדוע אין אומרים הלל ביום טוב האחרון של פסח, ומכוחו בשאר ימות החג: "מפני שבז' של פסח נטבעו המצריים אמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה וכיון שבז' אין גומרין אותו ע"כ גם בחה"מ אין גומרין אותו שלא יהא עדיף מי"ט האחרון". נימוק זה מובא למעלה בקודש בשבלי הלקט (סימן קעד) בשם "מדרש הרנינו", והובא גם בבית יוסף על סימן תצ בשמו. עוד מובא בבית יוסף שם הזיהוי בין ההלל בימי הפסח הנותרים לראש חודש, ושיטת הרמב"ן שיש הבדל קל ביניהם.
[2] תלמוד בבלי סוכה מז, א: "אמר רבי יוחנן: אומרים זמן בשמיני של חג, ואין אומרים זמן בשביעי של פסח". וראו שם בהמשך הסוגיה שהדברים תלויים בכך שיו"ט שני של פסח איננו חלוק מהותית מהראשון בהלכותיו, בניגוד לסוכות, כפי שהבאנו בהערה הקודמת. וראה חידושי שפת אמת על אתר, ד"ה 'ז' של פסח'. ראוי לציין לשו"ת שיח יצחק לר' יצחק וייס הי"ד, שהעצים עוד יותר את אי-השייכות של ברכת שהחיינו לשביעי של פחס בדווקא. ראו שם סימן רכז.
[3] תיאור התפתחותי של העם מינקות לבגרות איננו פרי דמיוני. כך מתאר זאת משה רבינו ע"ה (במדבר יא, יא-יג):
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה