תלמוד בבלי ברכות ב, ב: "דאמר רבי יוסי: בין השמשות כהרף עין. זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו".
בין השמשות, המציאות הגבולית, היא דמיונית לחלוטין. ר' יוסי מכניס אותנו לאזור הדמדומים של ההלכה, אזור הדמדומים של האנושיות. אבל ר' יוסי לא מוכן שנראה את בין השמשות כמו עוד חלק מהיום. יש לזמן הזה הגדרות. הגדרות מורכבות ומסובכות, שכל אחת מהן תורמת משהו להבנה, ואף אחת מהן לא מגדירה את הדבר כשלעצמו.
בשביל להבין את הרעיון של ר' יוסי צריך לראות שמימרתו מורכבת משלושה דימויים שונים.
שקיעה אחרונה בגוש קטיף, אתר "תורה מציון"
כהרף עין
כהרף עין. מהו הרף עין? הרף היא מילה רעה. ממש רעה. במקרא היא תמיד פועל. קיצור של הרפה. הרפה, בשביל שאשתולל ואמחה.
"הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ" מבקש האל ממשה. הרפה, שחרר אותי לבצע נקמה בעם ישראל על חטאם. זִקנֵי יבש מבקשים מנחש העמוני שיחכה שבוע עד שיוציא לאור את גזר דינם. אבל גם שם, יש למילה זו משחק מלים אכזרי. כך כתוב (שמואל א יא, א-ד):
"וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו זִקְנֵי יָבֵישׁ הֶרֶף לָנוּ שִׁבְעַת יָמִים וְנִשְׁלְחָה מַלְאָכִים בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְאִם אֵין מוֹשִׁיעַ אֹתָנוּ וְיָצָאנוּ אֵלֶיךָ".
ההרף הוא המשך של החרפה. הרף=חרף. ה"תיקון" העלוב לחרפה, נראה אם עם ישראל ייחלץ לעזרה. לפני ששמואל מפיל על שאול את הפצצה שהאל מאס בו ממֶלֶך – הוא מבקש ממנו "הרף" (שמואל א, טו, טז). ועוד ברוח זו.
אין למילה הזו אף פעם הקשר חיובי.
למה חז"ל משתמשים בה לתאר את עצימת העין, את רפיונה? כי זה זמן שלא רואים בו כלום, שלא מסתכלים. נתק מהעולם החיצון. לפעמים זה טוב לעצום עיניים, קצת להתכנס פנימה. אבל כאן זו לא התכנסות יזומה, מחושבת ופרודוקטבית. זו חולשה. רפיון.
זה נכנס וזה יוצא
ההגיון אמור להיות הפוך. זה יוצא וזה נכנס. הלא אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה. קודם היום יוצא ואז נכנס הלילה, או שלא? האם יש פה ערבוב, ולא סדר? האם הלילה חודר אל היום, עוד לפני שהיום מסתיים? ככה נראים שוליים. ממוסמסים. החושך נכנס אל האור, מעכיר אותו ומלכלך אותו. שום דבר לא נקי בשוליים. אבל זה לכלוך לא קיצוני. הוא לא שחור. הוא אפור כהה. הרפיון שאוחז בעין, כמה נוח, מונע ממנה לראות את האפור המכוער הזה שמשתלט על השוליים. בבין השמשות כמו בבין השמשות. אנחנו לא מסתכלים.
אי אפשר לעמוד עליו
למה אי אפשר לעמוד עליו? למה אי אפשר לשים לב לבין השמשות? זה בגלל שהוא כל כך קצר? בגלל שהוא כל כך רגעי? או שאולי זה בגלל הגבוליות שלו? כי הוא לא נוח למראה העיניים?
אולי צריך לשאול כאן שאלה אחרת, בהנחה שר' יוסי לא מתכוון רק להתייחס לזמנו ההלכתי של בין השמשות (יסלח לי הרב סולובייצ'יק...). אי אפשר לעמוד עליו, או שאף אחד לא רוצה לעמוד עליו? הזמן המלוכלך הזה, בו העין מתרפה, הוא עובדה אמיתית, או שמא הוא נוצר בגלל שהעין לא מסתכלת, בוחרת לא לעמוד עליו?
גבול אזרבייג'ן-איראן
ר' יוסי ובין השמשות
אישיותו של ר' יוסי מלמדת אותנו לקח מורכב הרבה יותר על בין השמשות. בעשרות מקומות שיטתו מתבלטת וניכרת בין חכמים והיא שונה לגמרי מזו שמוצגת במימרה היסודית שלו כאן. כשר' יוסי נתקל בבין השמשות הוא תמיד, אבל תמיד – חותך! בין השמשות שווה יומיים נפרדים, באותו רגע ממש (הרי הוא זה שאמר שאי אפשר לעמוד עליו).
מי שעושה מלאכה בשבת וביום הכפורים שלאחריו, בין השמשות – פטור, כי עשה חצי מלאכה בזה וחצי בזה (משנה כריתות ד, ב). זב שראה בבין השמשות ראה יומיים, שני ימים חולקים אותה (תוספתא זבים א, יג). כך יכולה גם להיווצר זבה גדולה רק משתי ראיות (בבלי פסחים פא, א). לפי ר' יוסי בבין השמשות נראים שני כוכבים בינוניים. מהם בינוניים, כאלה שאינם נראים ביום, אבל גדולים מאלה שנראים בלילה (בבלי שבת לה, ב).
אבל, דומה שהאתגר הגדול שהציב ר' יוסי בשיטתו בבין השמשות הוא לחבריו, חכמים. בין השמשות של ר' יוסי חולל מתח (ראו נדה נג, ב). במסכת כריתות ספק מאשים ספק מלגלג ר' יוסי על חבריו, שניסו לצמצם את הגדרתו לבין השמשות, ולתחם אותה, הוא אומר להם (יט, ב): "דקדקתם אחרי!". וכך מסביר שם רש"י: "וחשבתם לנצחני ולא הועלתם כלום!".
מגדיל לעשות הירושלמי, שאצלו הגדרת בין השמשות של ר' יוסי היא (ברכות ב, א): "רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו חכמים". חכמים לא יכלו לעמוד עליו. הבעיה היא איתם.
בין השמשות – לא בין לבין, אלא אחד על גבי השני
אולי אפשר לומר שר' יוסי סובר שבין השמשות איננו הזמן שבין היום האחד ליום הבא. הוא הרי סובר שהיום הבא כבר נכנס, ורק אחר כך יוצא היום שחלף. כלומר, זה זמן שבו שני ימים משמשים בערבוביה. לכן, מראה שנראה בין השמשות, מלאכה שנעשית בין השמשות, נעשים במקביל בשני ימים. חכמים ניסו לעמוד על הזמן הזה, אבל הם כל כך מקובעים על הגדרות של יום אחד ויום שני שהם פשוט לא הצליחו.
ר' יוסי לא סתם מתרגש מהשקיעה, הוא לא מגיב בצורה רומנטית לתפר שבזמן. הוא חווה אותו כחווייה של רעידת אדמה בה לוח טקטוני אחד נכנס מתחת לחבירו, ומעיף את המציאות לכל הרוחות. הזמן מתקצר, המעבר מיום ליום, הגבולות, נעשים מסובכים ומכוערים. ממש לא חלקים ומתאימים. זה לא פאזל, זו מציאות.
בין השמשות של ר' יוסי הוא הרף עין, העין עצלנית מדי, לא רוצה להסתכל על מה שקורה בין שני שלטונות, על התפר שבין האור לדמדומים. אבל גם ההגדרה הזאת שלי לא נכונה. זה לא מה שר' יוסי אומר.
הדבר כלשעצמו לא מוגדר
שמתם לב שר' יוסי לא אומר כלום על בין השמשות? הוא מדבר על מה שמסביבו, ולא עליו.
הזמן הזה הוא כהרף עין. אפשר להסביר זאת שלא ניתן למדוד אותו, או שהעין לא יכולה לראות אותו. בכל מקרה, זה לא הוא, זה אנחנו.
בזמן הזה היום הבא נכנס והיום החולף עוד לא יצא. אבל מהו הזמן הזה? מה אתה יכול להגיד לנו על בין השמשות ר' יוסי?
שאי אפשר לעמוד עליו! אבל הרי לשם כך התכנסנו! רק בהגדרה השלישית אנחנו קולטים שר' יוסי בעצמו לא יודע מה זה בין השמשות. אבל, וכאן הוא מטיח בחכמים, הוא לפחות יודע שהוא לא יודע! דקדתם אחריי! אבל אין מקום לדקדוקים, כי המושג הזה מחוץ להשיג ידינו. חכמים לא יכולים לעמוד עליו.
מה שיפה בסיפור הזה בעיניי הוא שר' יוסי אומר אותו. ר' יוסי מתאפיין בתכונה אחת על פני כל חבריו: "נימוקו עימו" (ערובין יד, ב; שם נא, א; בבא קמא כד, א, ועוד). הוא מסביר מצויין. אז למה כאן הוא לא מצליח להסביר?
אם נקשיב טוב לחכמים נבין בעומק. נימוקו של ר' יוסי גם הוא איננו אלא חיצוני. נימוקו עימו. מתלווה אליו. הנימוק של ר' יוסי הוא לא מהותו. צריך להקשיב לו כי הוא יודע להסביר, אבל הוא גם יודע שהסבר לחוד ומציאות לחוד. הסבר הוא פרשנות, הוא לא הדבר כלשעצמו. ר' יוסי לא מסביר את המציאות, הוא נותן נימוקים, ובמרחב של הנימוקים נכונה הכרעתו. אבל על המציאות עצמה לא אומר ר' יוסי כלום!
האמת ואנחנו
אז למה ר' יוסי כל כך מטריח אותנו אם בעצם הוא לא אומר דבר? כי הוא אומר הרבה. הוא משרה אווירה. ר' יוסי, כפי שראינו, לא מגדיר את בין השמשות, אבל הוא גורם לנו להרגיש ממש רע עם הזמן הזה. תחושת חוסר איכפתיות מהולה בקדרות מתלווה לבין השמשות, לגבולות של החיים. חוסר השליטה שלנו בגבול, חוסר שליטה שנובע פעמים רבות מתוך רצון להתבצר במרכז, לא להיפתח אל מה שעומד מחוץ לד' אמותינו, ובוודאי לא לקחת עליו אחריות, היא הנקודה עליה מצביע ר' יוסי. בין השמשות הוא אתגר, חברתי, רוחני ולאומי. הוא זמן שבו לכאורה אין שליטה, אי אפשר להגדיר אותו, אבל בתפר הזה של החיים יש הרבה אפור.
הדבר נכון גיאוגרפית. במרכז יש עוצמה, בשוליים יש חוסר וודאות. אתם מדמיינים מתקפת גראדים יומיומית על תל אביב וירושלים?
זה נכון גם כלכלית. הכח מצוי במרכז. הביקושים לנדל"ן וההשקעות המסיביות בתעשיות – בלב. המצוקה הפריפרית נבלעת בסטטיסטיקה של ממוצעים.
זה נכון בחינוך, זה נכון בשוליים חברתיים בין-מגזריים. שם מצוי הקושי, שם, במקום בו יש שתי רשויות, מצויים אנשים במצוקה אמיתית, והעין נרפית.
קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה. רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה. שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה